חשבתי במה תעסוק התכנית שלי המשודרת בכל יום שלישי שהוכפל בו כי טוב, ככה סתם בעוד יום של אמצע שבוע בין שבת פרשת תצווה לשבת פרשת כי תישא, והחלטתי שבמקום לעסוק בחטא העגל או העבודה לעגל הזהב, אותו חטא מביך כל כך שאנחנו מעדיפים לשכוח, כך בחרתי לעסוק היום במתנה היפה והמופלאה ששומר לנו הקב"ה בבית גנזיו- זאת שבת המלכה.

את הקטע הזה כתבה שרה אסתר קריספ כותבת, מרצה מפורסמת ואימא לארבעה ילדים, המשמשת כעורכת האתר TheJewishWoman.org
ההזדמנות שפספסתי…
לא היה לי שום תירוץ. כלומר, תמיד אפשר למצוא תירוצים אבל הם לא מעניינים אף אחד. הם לא משנים שום דבר. הם לא משנים את העובדות.

העובדה היא שפספסתי את הדלקת הנרות בערב שבת. פשוט כך. לא הדלקתי נרות. רציתי מאד, התכוונתי, אך פשוט זה היה מאוחר מדי. לא משנה על כמה שעונים הסתכלתי, שמונה עשרה דקות מזמן הדלקת נרות כבר עברו, ועכשיו כבר שבת.

אני בדרך כלל באיחור בערבי שבתות. או-קי, אז אני תמיד מאחרת בערב שבת. איכשהו אני חושבת שיש לי יותר זמן מאשר יש לי באמת. אני לא עורכת חישובים נכונים. באותו יום שישי הסתכלתי בטעות על השבוע הלא נכון בלוח השנה, חשבתי שיש לי עוד עשר דקות יקרות אך למעשה לא היה לי. איך שעשר דקות יכולות לשנות את התמונה. איך אפילו דקה אחת משנה את המצב לכאן או לכאן.

ילדיי היו כולם מוכנים ולבושים בבגדי השבת החגיגיים שלהם. שתי בנותיי הגדולות, שמדליקות נרות אף הן, התכוננו להדליק. אך לא יכולנו. הם לא הבינו. מה השתנה בין רגע שעכשיו הם פתאום לא יכולות להדליק את נרות השבת שלהן? אולם הכול השתנה. מה שהיה קדוש וחיובי ברגע אחד, היה שלילי והרסני ברגע שלאחריו. לא רק הפעולה עצמה, העיתוי הוא הקובע.

הקטע המטורף ביותר בכל הסיפור הזה הוא, שבעצם שקלתי לרגע בכל זאת להדליק את הנרות. לרגע קצר התחלתי להאמין שהשעונים שלי כנראה ממהרים וכנראה יש לי עוד כמה דקות. אבל ידעתי שבעצם אין לי.

השבת נכנסת אתי או בלעדי. היא לא חיכתה לי, אך הייתה לי הזדמנות. הייתה לי הזדמנות להביא את השבת, להכניסה לביתי, להאיר את ביתי ואת סביבתי בהדלקת הנרות. יכולתי לתת לזה לקרות מוקדם יותר. יכולתי לקבל את קדושתה היקרה של השבת בביתי אפילו לפני שהיא הייתה מגיעה מעצמה.
אבל לא עשיתי זאת. לא ניצלתי את ההזדמנות.

ורציתי לעשות זאת. ממש לא רציתי שהשבת תתחיל בלעדי. רציתי להדליק ולומר את הברכות ולעשות מה שאני עושה שבוע אחרי שבוע. וכשהשעונים אמרו לי ששבת נכנסה, הרגשתי מרומה, כאילו הושארתי מחוץ לתמונה, למרות שידעתי שאין לי את מי להאשים.

לא רק ההחמצה של הכנסת השבת היא שהכתה בי, אלא הכוח לרצות לעשות את הדבר הנכון, אפילו בזמן הלא-נכון. החמצת זמן הדלקת נרות שבת גרמה לי להתבונן בכל היחס שלי לבורא העולם באופן חדש לחלוטין. מדוע אני עושה את הדברים שאני עושה? האם אני עושה אותם משום שהם גורמים לי להרגיש טוב יותר? משום שאני אוהבת אותם? משום שיש לי מהם תועלת? או שאני עושה אותם משום שזה מה שמצופה ממני, לשם תכלית גבוהה יותר. מפני שזוהי מתנה שניתנה לי.

אני חושבת שאנו עושים שגיאה זו לעיתים קרובות בכל מיני מערכות יחסים. לא רק ביחסנו לבורא, אלא גם בעולמות המיקרו-קוסמיים שלנו, ביחסים שבין אדם לחברו. כשאנחנו עושים משהו חיובי, משהו טוב, משהו בשביל האחר, גם אנחנו נהנים מכך. גם מרוויחים מכך. אנחנו לא רק הנותנים אלא הופכים בעצם למקבלים.

לפעמים אנחנו כל כך רוצים לעשות שאנו כבר לא מזהים מתי העשייה שלנו לא נחוצה ולא רצויה. ואנחנו ממשיכים. אבל זה כבר לא נחוץ לזולת. עכשיו זה כבר בשבילנו. מצאנו כל כך הרבה הנאה במשהו שנדרש מאתנו שאנו רוצים להמשיך למרות שזה שביקש כבר לא מעוניין שנעשה זאת.
בקלות ניתן לראות את עשיית הדבר הנכון בזמן הלא-נכון כשמדובר במובן הפיזי. אנו יודעים שאכילת מצה בפסח היא חיובית ובונה. בעוד שאכילת מצה ביום כיפור אינה כזו. אכילת חלה בשבת היא מצווה, אך חלה בפסח אסורה בהחלט. אלה דברים ברורים וקלים.

אולם כמה פעמים אנו עושים שגיאות כאלה בעולמות הרגשיים, הפסיכולוגיים והרוחניים שלנו? כמה פעמים אנו אומרים את הדבר הנכון אך בעיתוי הלא-נכון? או עושים את הטובה הנכונה כאשר היא אינה נדרשת עוד. כמה פעמים קרה שנתנו עצה טובה אך לאחר מעשה, או שהיינו שם בשביל מישהו אך מאוחר מדי?

כשהפסדתי את הדלקת הנרות, הבנתי שהדלקת הנרות אינה משהו שאני עושה בשביל עצמי. עד כמה שאני נהנית מכך, עד כמה שיש בה יתרונות נהדרים, זה משהו שאני עושה בשביל האחר. זה משהו שאני עושה מפני שבוראי נתן לי הזדמנות נהדרת זו לעשות זאת, לעזור להביא אור לעולם, לעזור לו, יתברך, להכניס קדושה לשבת. אך השבת מתחילה בזמן הנקוב בלוח השנה שלי, בין אם אני מדליקה או לא. ולהדליק אותם אחרי הזמן לא רק שלא תפעל מאומה אלא גם תוכיח שאינני יודעת מדוע אני מדליקה נרות. למה אני מנסה להכניס את השבת אם היא כבר כאן? זה כמו להציע עזרה למישהו כאשר העבודה כבר נעשתה, ואחר כך, מרוב שאנו רוצים לעזור, נפרק את הכול ונתחיל מהתחלה רק כדי להראות שאנו יכולים לסייע. אבל זה מאוחר מדי. אתה רק יכול ללמוד משגיאותיך.

לכן, כשאישה מפסידה הדלקת נרות שבת קודש, מאותה שבת ואילך עליה להוסיף נר אחד בהדלקת הנרות. זוהי תזכורת. זה לא עונש, זה לא אמור לגרום לך להרגיש נורא, אלא להראות לך למה את מסוגלת. לו היה זה עונש, היה עליך להדליק נר אחד פחות, כלומר להביא פחות אור לביתך ולעולם. אך לא זה מה שעושים. למרות שאותו שבוע מסוים עבר והוחמץ ולא יחזור לעולם, מנקודה זו ואילך, בכל שבוע, את מוסיפה עוד אור. את מאירה את הבית עוד יותר. יש לך עוד להבה שתמיד שואפת להגיע למעלה ומתאמצת להשיג יותר. מתוך זה שלמדת משגיאותיך יש לך עתה את היכולת והאחריות לבצע עוד יותר.

אני לא התכוונתי להדליק נר נוסף. לא התכוונתי להחמיץ את זמן הדלקת נרות. אך עכשיו, כשזה קרה, זהו לקח שיישאר עמי וישפיע עלי. כל שבוע כשאני רואה את הנר הנוסף, זה מזכיר לי את הכוח שיש לי כאישה. זה פשוט תלוי בי אם וכיצד אשתמש בו!
.